קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע"א.

קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע"א.

רבי דוד ומשה זיע"א נולד בעיר הקודש בירושלים. אין יודעים אם הוריו הם מארצות אשכנז או מארצות המערב. אביו של הצדיק, מפורסם בדורו כצדיק גמור ועשיר גדול אבל היה חשוך בנים. לילה אחד חלם חלום: ובחלומו התגלה לו שעתיד להיוולד לו בן צדיק נפלא וייקרא שמו בישראל: דוד ומשה על שם דוד המלך ומשה רבנו עליהם השלום, ועתיד הבן להיות צדיק כמותם. התפלא האב על הדבר ואמר למגיד בחלום: "אי אפשר שבני יהיה כמו משה רבנו ודוד המלך ע"ה". ענה לו המגיד: "אין להרהר על דבר זה. ככה עלה במחשבה." רבנו הוא נזר לתקופת הראשונים. עוד בימי צעירותו ניכרת הייתה קדושתו ופרישותו, ובמהלך השנים התגדל רבי דוד ומשה והפך לאחד מגדולי חכמי ירושלים. חוץ מגאונותו המופלגת בכל רבדי התורה, רבי דוד ומשה היה ידוע גם כדרשן גדול המושך את לבבות השומעים, ופיו מפיק מרגליות.

באותן שנים בהן חיו יהודים מעטים בארץ, מצבם באותם ימים היה אחת משתיים: או שיהודי היה עוסק בתורה או שהיה עני. היהודים התפרנסו בעיקר באמצעות היהודים בגולה, וזה נעשה ע"י השדרי"ם (שלוחי דרבנן) שאספו כסף לפרנס את תלמידי החכמים ואת עניי הארץ. חכמי ירושלים שראו את גדולתו וכשרון הדרשנות המעולה של רבי דוד ומשה, בקשו מהצדיק לצאת למרוקו כשד"ר בכדי לקבץ נדבות עבור עניי ירושלים וחכמיהם. הצדיק הבין שזהו צורך השעה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והחליט להיענות לבקשת חכמי ירושלים. הוא מיד אזר כוחותיו, שינס מותניו לקח עימו את שמשו (הערבי) ויצא לדרך ארוכה וקשה בספינות הים. הדרך הייתה קשה וכרוכה בסכנות רבות, אך הצדיק דבק במשימה, וראה זאת כשליחות מצווה ו"שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

יחד עם רבי דוד ומשה יצאו עוד שני שדרי"ם תלמידי חכמים בשם סידי מסעאוד ועמאר סחאייק. האגדה מספרת שסידי מסעאוד ועמאר סחאייק במהלך נדודיהם עם רבי דוד ומשה נתפסו על ידי הערבים, אשר הכריחום להמיר את דתם - ומשם שמותיהם הערביים. עוד מספרת האגדה, שאותם ערבים אנסים קברו את השד"רים בבתי הקברות שלהם ואין יודעים עליהם דבר.

רבי דוד ומשה מגיע למרוקו לנמל מליליה ואז מגלה שהיהודים שם סובלים ומעונים ע"י השלטונות, שבאותה תקופה שלט במרוקו הסולטאן "מולאי עבד רחמן". היהודים שחיו במרוקו היו שבורים, ייאושם גבר וזעקות בכי נשמעו מכל בית. הבית הראשון אליו הגיע כבר הבהיר לצדיק את תמונת המצב. כאב לבו על גורל עמו הלך וגבר, והוא החליט לעשות הכול למען הקטנת המצוקה והסבל הנורא שסובלים בנו עמו. הצדיק החל לעבור עם שמשו מבית לבית מבית כנסת לבית כנסת, ובעזרת כישרונו בדרשנות היה מחזק את העם ונותן בהם תקווה. בתחילת דרכו הלך לעיר תאזנאכת, משם הגיע לתאניל ולשאר ערי מרוקו, עד שכמעט שכח את הסיבה שלשמה הוא הגיע למרוקו.

לאחר שראו היהודים את גדלותו המופלגת בתורה, הבינו מהר מאוד שמדובר בצדיק גדול, והחלו לפנות אליו שיתפלל עליהם ויברך אותם, וברכותיו כבדרך נס פעלו מיד: חולים נרפאו, עסקים שגשגו, עקרות נפקדו, ושמו של הצדיק התפרסם בכל מרוקו עד שגם ערבים מוסלמים הגיעו אליו להתברך. הוא היה אהוב על כל תושבי הארץ, מה שמיתן גם את יחסם העוין של המוסלמים כלפי היהודים.

עם צעדיו הראשונים במקום, כשהגיע הצדיק לנמל מליליה - קפא על מקומו למשמע קול זעקות שבר שנשמעו בבית סמוך. מיהר הצדיק להיכנס למקום עם שמשו ולנגד עיניו נגלה מחזה נורא ואיום: במרכז החדר הדל והעלוב מוטלת הייתה אישה צעירה בימים. כורעת הייתה על רצפת הבית בזעקות שבר נואשות. בשמלתה הבלויה נאחז תינוק שעדיין לא למד ללכת. מסביב לה עמדו חמישה פעוטות ממררים בבכי קורע לב, בכי שגילם בתוכו רעב וצמא, קור ומחסור, בהלה ועצב נורא. ניגשו אליה הצדיק ושמשו ובכייה של האישה רק הלך וגבר ועימו זעקות השבר, הייאוש והדמעות שחנקו את גרונה. הצדיק ושמשו ניסו לדבר אליה דברי הרגעה והבטיחו לה שבאו לעזור לה. לאט-לאט נעצר שטף דמעותיה של האישה – עד שברגע מסוים אזרה כוחות יש מאין וקמה ממקומה כשהפעוטות מסביבה ממשיכים לבכות. "אתם המושיעים שלי", אמרה, ולפתע חיוך נפלא האיר את פניה הנוגים, יישר כהרף עין את קמטי הצער שנחרצו בפניה, וייבש את דמעותיה החמות. הרב ושמשו שנערכו מבעוד מועד לאפשרות של מחסור – שמו למרגלותיה ארגז עמוס כל טוב –מאכלים ומשקאות, בגדים ומצעים.

ואז סיפרה לו האישה: "בעלי עליו השלום – הקפיד לקיים כל מצווה קלה כבחמורה. הוא נתן מבטחו באל שבמרומים תמיד ומעולם לא התלונן. נושא היה בעול הפרנסה בשקט והכנעה. למרות היותו חלש ודווי – אמונתו ונפשו הענווה סייעו לו להתגבר על כל קושי. לפני זריחת החמה אחרי תפילת שחרית נהג בוקר בוקר לפקוד את הנמל - להעמיס ולפרוק סחורות תמורת מעות ספורות. בוקר בהיר אחד שטוף שמש עבר במקום יהודי נדבן ושם לבו אל בעלי שלא בן אדם רגיל הוא. עצר האיש מלכת ורוקן ארנק שהיה מוסתר על חגורה חבויה בין בגדיו. הנדבן שילשל לכיסו של בעלי חופן גדול ועצום של מטבעות זהב טהור, ונעלם במורד הרחוב - לפני שבעלי הספיק לשאול לשמו על מנת להוקיר לו תודות. שמחה גדולה אחזה בו בתשורה הנפלאה שקיבל יוכל לספק את צרכי משפחתו ואף לעזור לשכניו העניים במצוקתם. בעודו מודה לאל על שליח המצווה ששלח אליו – הגיח אל מולו ליסטים נורא ואיום. בריון גדול מימדים וחרוש צלקות שמבט מרושע נשקף מעיניו המצומצמות. "הב לי מיד את הזהב שקיבלת" דרש השודד שמסתבר שארב לקורבנו בין השיחים שמול רחבת הנמל. כך נהג לצוד את קורבנותיו לעיתים קרובות. מאחר ובעלי היקר לא מוכן ולא מסוגל היה לוותר על הזכייה שנפלה בחלקו להצלת משפחתו – לא המתין הליסטים זמן רב, התנפל על קורבנו וביצע במהירות את זממו. כשכל הזהב כבר היה בכיסו נמלט מהמקום. לבו החלש של בעלי לא עמד באסון שקרה לו והוא התמוטט. סוחרי הנמל מיהרו להזעיק עזרה ולהובילו לבית חולים סמוך – אך לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותו. מאז הפכתי אלמנה עם לב שבור וללא עזר כנגדי. עד שבאתם אתם".

***

בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו – ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות – החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.

הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא – השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה – הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש. וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.

***

הצדיק המשיך את פועלו - עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה' בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ"ב) - (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר "תאמסטינת" הנמצא ליד הרי "אגווים", ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו"המתים במגיפה" רבים מאוד - יהודים ומוסלמים כאחד - ותרופה אין להצילם.

הצדיק שכאב את כאב עמו, "ויתפלל משה בעד העם" בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: "ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?" יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים". הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר, על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים".

הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.

"ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים", פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: "בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש". הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: "קח את גלימתי זו!" פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה, והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים. הצדיק "ירד וטבל, עלה ונסתפג", ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: "דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת" תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום".

השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.

בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש –שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: "יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך".

נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. "ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: "איפה החכם שאמר שיגיע?", ענה להם השמש: "הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר". כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: "אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!". השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ' של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: "אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!". זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.

לקח השמש את זקני הכפר אל המקום אשר נקבר שם הצדיק. זקני הכפר שהכירו את המקום, והבחינו בסלעים הענקיים שנעקרו ממקומם וסתמו את המערה הבינו את גודל הנס שקרה במקום, ואמרו לשמש:"עליכ לאמן". החליטו זקני הכפר כי ביום שבת יפרסמו את העניין לכל תושבי הכפר, והעבד יספר את הסיפור במלואו, וביום ראשון לאחר מכן השכם בבוקר יעלו אנשי הכפר אל מקום קבורת הצדיק.

וכך היה. ביום ראשון בבוקר השכימו תושבי הכפר מוקדם לתפילת הנץ, ומשם יצאו בהתרגשות אל ההר הקדוש, בו נטמן הצדיק רבי דוד ומשה, והשמש הולך לפניהם. אנשי הכפר שגם הם הכירו את המקום, הבינו את גודל הנס שקרה בו, לאחר שראו את סימני עקירת הסלעים הענקיים מהקרקע.

השמש סיפר לאנשי הכפר לפרטי פרטים את הסיפור, הוא הזכיר כל דבר שהתרחש ביום בו נקבר הצדיק. תוך כדי שהם מאזינים לדבריו של הצדיק ניגלה לעיניהם מחזה מרטיט: מנורת אש ענקית ירדה מהשמים וניצבה מעל המערה שבה נטמן הצדיק. האנשים הנפעמים פירשו זאת כאות משמים להצדקת דברי השמש והוכחה שכל מה שסיפר ותיאר, התרחש בדיוק כך. בשלב זה, הדליקו האנשים נרות רבים במקום, השתטחו על הציון הקדוש, נשאו תפילה וחזרו לביתם, כשהם יודעים שהצדיק קבע שם את מקומו, וכפרם שמור על ידו.

"ויהי בחצי הלילה" בא הצדיק בחלום לאחד מזקני הכפר ויאמר לו: "אני מסרתי את נפשי על כלל ישראל, לך ספר לאנשי הכפר בשמי שכל דברי שמשי נכונים".

לאחר מכן, חזר השמש לירושלים כדי לראות את ביתו של הצדיק כשהוא לוקח עימו את הכספים שאסף הצדיק עבור העם היושב בציון, ושם סיפר את הסיפור.

מאז הכירו יהודי מרוקו את גדלותו של הצדיק, וכי מסר נפשו בעדם ובעד עם ישראל כולו, והחלו רבים לפקוד את ציונו הקדוש מידי יום ומידי שנה וביום ההילולה שלו בראש חודש מר-חשוון – נהגו מאות יהודים לפקוד את מקומו מידי שנה, והמקום הפך להיות קדוש ליהודי מרוקו בפרט ולעם ישראל בכלל.

בסביבות המאה ה-20 נבנו במקום: מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.

הציון נמצא במורדות הרי האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, בכפר שנקרא "תאמסטינת", שכפר זה מורכב מכמה כפרים למשל: "תמזרית", "אסלן", "תדויכט", "איגדיין", ועוד. הציון נמצא הכי קרוב ל"אסלן" ואחר כך ל"תמזרית". אזורים סמוכים נוספים: "ורזאזאת", "סכורא", "תידלי" ועוד.

סיפור זה נמסר מאב לבנו עד עצם היום הזה.

בקבר רחל הצדקת, אשת רבי עקיבא שנמצא בטבריה, ישנו ספר התורה המיוחס לרב משה ודוד. מסופר שלספר התורה יש סגולות וזכויות רבות וגדולות